ילדים, תרופות ומה שביניהם

October 11, 2014

מאת רחל הכהן ואוריה לנקרי

בשנים האחרונות אנו עדים להתפתחות מרשימה בהבנה של המוח וביכולת לתפעל אותו. התפתחות זו צועדת לעבר פיתוח אמצעים תרופתיים המאפשרים שיפור של התפקוד המוחי – הרגשי והקוגניטיבי. מתוך תהליכים אלו עולות שאלות אתיות כבדות משקל בנוגע להשלכות האינדיבידואליות והחברתיות של טיפולים כאלה.

 Chatterjee (2004) דן בשינויים אלו ומעלה מספר שאלות נוירואתיות הנוגעות לאספקטים האישיים והחברתיים של הסוגיה:

  • האם הניסיון להימנע מקושי ומכאב אינו פוגע בעיצוב האישיות של האדם ועלול להוביל לניוונה?

  • האם נטילת תרופות כימיות המשפיעות על המח לא מאיימת על מושג האישיות? במידה ואנו מכלול החוויות שלנו, מה המשמעות של שינוי מלאכותי שלהם?

  • אילו הטיפולים יהיו נחלתם של העשירים בלבד, האם זה לא עלול להוביל להעמקת הפערים בחברה?

  • האם הטיפולים לא יטשטשו את ההבדלים הטבעיים בין אנשים ובכך ימנעו תחרות הוגנת?

  • האם ניתן יהיה לכפות על אנשים טיפולים קוגניטיביים כאלה באופן ישיר או עקיף?

כנגד שאלות אלו,  Chatterjeeמציין את העובדה שכבר כיום קיימים אמצעים לא תרופתיים לשיפור קוגניטיבי שמעלים את אותן סוגיות אתיות אך מטרידים אותנו הרבה פחות. לאור טענתו של Chatterjee תהינו מדוע משפרים קוגניטיביים נתפסים בצורה כל כך שונה מטיפולים אחרים (כמו למשל טיפול פסיכולוגי או אימונים קוגניטיביים לשיפור זיכרון). לאחר חשיבה משותפת, הגענו למסקנה שההתערבות שפועלת על המוח ומשנה את התפקוד הקוגניטיבי והרגשי מאיימת כל כך על בני אדם משום שהיא מערערת את תפיסות היסוד של אנשים לגבי עצמם; אומנם לאדם הבוגר יש איזשהן נטיות מטריאליסטיות כך שהוא מקשר בין המוח וההתנהגות שלו, אך באופן אינטואיטיבי הוא חש שיש אלמנטים באישיות, באופי וברצון שלו שחסינים בפני שינוי חיצוני. משפרים קוגניטיביים מערערים את העמדה האינטואיטיבית הזו ומצביעים על מטריאליזם מוחלט, ולכן לדעתנו מהווים סוגיה כל כך עדינה.

כדי לבחון את ההבנה הזו, בחרנו להעלות את הסוגיות האתיות הללו בפני ילדים. לעומת המבוגרים, אנו חושבות שילדים אינם מתביישים להצהיר על עמדותיהם הדואליסטיות – מבחינתם הגוף והנפש הם שני דברים נפרדים והשפעה על המוח לא נתפסת כמאיימת על העצמי. בהתאם לכך, אנו מציעות לבחון את השיקולים האתים של ילדים בנוגע לסוגיות שהעלנו וע"י השוואה בינם לבין מבוגרים לבדוק האם היחס המיוחד לסוגיות שיפור קוגניטיבי נובע רק משלילת האינטואיציה הדואליסטית או שיש מרכיבים אתים נוספים שייחודיים לסוגיה זו.

על מנת לבדוק את ההשערה הזו, ערכנו סקר בקרב 21 ילדים בין גילאי 5-15. בניסיון לזהות מוטיבים התפתחותיים בקרב הנבדקים, חילקנו את הילדים לשלוש קבוצות גיל על פי מאמרו של Broughton (1978) המתאר את התהליך ההתפתחותי העובר על ילדים בנוגע לקונספטים של העצמי, המיינד, המציאות והידע. במאמר, Broughton מגדיר מספר שלבים התפתחותיים:

  • השלב האובייקטיבי (גילאי 4-7): שלב זה מאופיין בריאליזם נאיבי כך שהמציאות והעצמי הנתפסים ע"י הילד, נחווים כאמת וידע אבסולוטיים. בנוסף, אין הבחנה בין המנטאלי והפיזי, למשל, תכונות של חשיבה מיוחסות באופן גס לראש.

  • השלב האינדיבידואלי (גילאי 8-12): שלב זה עדיין פרה-דואליסטי אך מתחילה לצמוח הבחנה בין הסובייקט לאובייקט, בין מציאות לבין דמיון ובין המחשבות למי שחושב אותן. בנוסף, בשלב זה המיינד מתחיל להיתפס כחלק נפרד מהראש ששולט על שאר הגוף. חשוב לשים לב שבשלב זה אומנם מתחילה להיווצר ההבחנה המושגית בין הגוף והנפש, אך לא ההבחנה הפרקטית ביניהם – הגוף עדיין נתפס כחלק בלתי נפרד מהעצמי והחוויה נתפסת כאמת.

  • השלב המפוצל (גילאי 12 והלאה): בשלב זה מתפתחת הבחנה בין המציאות האובייקטיבית והנתפסת ובין המנטאלי והפיזי, אך עדיין קיים קושי לבצע הבחנה זו באופן מוחלט. משום שהעצמי מורכב מאספקטים אובייקטיבים וסובייקטיביים הרי שהבחנה זו משפיעה גם על תפיסת העצמי.

במסגרת הסקר, הצגנו לילדים חמש דילמות שמבוססות על השיקולים שהעלה Chatterjee במאמרו, וביקשנו מהם להכריע בסוגיה ולנמק את בחירתם. להלן, נציג את השאלות שהופנו לילדים ואת ניתוח התשובות שלהם תוך התייחסות לשלב ההתפתחותי. ראוי לציין כי התוצאות שהתקבלו אומנם אינן עומדות בכללי המחקר האמפירי, אך הן יכולות לספק מספר תובנות עומק ראשוניות בנוגע לעמדות נוירואתיות בקרב ילדים והתפתחותן.

 

תוצאות:

  • שאלת שיפור מצב הרוח –

נניח שאתה עצוב מאוד. אתה יכול לקחת תרופה שתעשה אותך שמח. האם תרצה לקחת את התרופה?

  • שאלת השיפור הקוגניטיבי –

נניח שאתה מתקשה בחשבון. אתה יכול לקחת תרופה שתעזור לך ללמוד טוב יותר. האם תרצה את התרופה?

 

מהגרפים עולה בבירור כי ככל שהגיל עולה, קיימת יותר שונות בתשובות של הילדים מה שלדעתנו יכול להעיד על תפיסת עולם מורכבת יותר. מעניין במיוחד להשוות בין התהליכים ההתפתחותיים השונים עבור שתי השאלות: נראה כי בשאלת השיפור האישיותי, הקפיצה ההתפתחותית (שבאה לידי ביטוי בתשובות מגוונות יותר) מופיעה כבר מעל גיל 7 ואילו בשאלת השיפור הקוגניטיבי, הקפיצה מתבטאת רק אחרי גיל 12. ממצא זה תואם את חלוקת השלבים לפי Broughton; כאמור, בין גילאי 7-12 מתחילה להתפתח הבחנה המושגית בין הגוף והנפש, אך היא עדיין אינה בשלה לחלוטין. מהממצאים המתוארים בגרף, נראה כי בגילאי 4-7 אין חשש לקחת את התרופה משום שהגוף והנפש נתפסים כאחד ואין בכך איום על תפיסת העצמי. לעומת זאת, מעל גיל 7 מתחילה ההבחנה, אך רק בפן האישיותי. בהיבט הקוגניטיבי, ההבחנה מתחילה להתפתח רק אחרי גיל 12. ניתן להסביר את הפער הזה מתוך ההנחה שבמהלך היווצרות ההבחנה, האישיות ומצב הרוח נתפסים כחלק מהנפש (יותר מהקוגניציה) כך שנטילת תרופות המשפיעות על הגוף סותרת את ההבחנה בין הגוף לנפש, ומביאה לעלייה במספר הילדים הצעירים (7-12) שמתנגדים לנטילת התרופה.

 

  • שאלת תחרות הוגנת –

אתה התלמיד הכי טוב בחשבון אבל חבר שלך לא מצליח ללמוד טוב. יש לך תרופה שתגרום לו להיות טוב כמוך, האם תיתן לו את התרופה?

מהגרף עולה כי הילדים אינם רגישים כל כך להשלכות החברתיות של משפרים קוגניטיביים ואינם מרגישים מאוימים מהצלחה "מלאכותית" של חבריהם לכיתה. מעניין לציין כי שליש מהילדים הקבילו בין מתן התרופה לאמצעי עזר אחרים (כמו עזרה לחבר בש"ב) בדומה לטענתו של Chatterjee שנטילת תרופה אינה שונה מבחינה אתית מאמצעי שיפור אחרים.

 

  • שאלת כפיית שינוי אישיותי –

יש ילד בכיתה שמרביץ לילדים אחרים, ויש תרופה שיכולה לגרום לו להרביץ פחות. המורה מכריחה אותו לקחת את התרופה, למרות שהוא לא רוצה. האם אתה חושב שזה בסדר?

 

  • שאלת כפייה קוגניטיבית –

אתם נוסעים לטיול בצפון, ואבא מאוד עייף. יש תרופה שיכולה לעזור לו להיות יותר ערני ומרוכז. אימא אומרת שהיא לא מוכנה לנסוע עם אבא אם הוא לא ייקח את התרופה והוא לא מסכים. אתם חושבים שאימא מתנהגת בסדר?

בשאלות אלה ניתן לראות דפוס התפתחות דומה לזה שראינו בשתי השאלות הראשונות, אך כאן הקפיצה ההתפתחותית מתרחשת באותו שלב. מעניין במיוחד לשים לב לשיקולים שהעלו הילדים מדוע לא לכפות. כ70% מהילדים שהתנגדו לכפייה נימקו את ההתנגדות בשיקולים הקשורים לבחירה חופשית. ממצא זה יכול להצביע על כך ש"הנקודה הרגישה" בסוגיית המשפרים הקוגניטיביים היא שאלת הבחירה החופשית הנובעת מחשיבה דואליסטית. לטענתנו, בניגוד למבוגרים הנאמנים לחשיבה מטריאליסטית, ילדים לא חוששים להציג את האינטואיציה הדואליסטית ולכן רבים מהם העלו את טיעון הבחירה החופשית.

 

הממצאים שתוארו לעיל מעלים הרבה הגיגים ושאלות לדיון שקצרה היריעה מלהכיל במסגרת עבודה זו. עם זאת, באופן כללי, ניתן לראות כי התוצאות תואמות את התיאוריות המחקריות בנוגע להתפתחות מושגי הדואליזם, מטריאליזם והעצמי. בנוסף, נראה כי הילדים אכן מציגים עמדה דואליסטית מזוקקת, ולכן הם מהווים אוכלוסיית מחקר מעניינת בתחום זה. במחקר מעמיק יותר ראוי לשים לב לשתי מגבלות במדגם הנוכחי. ראשית, בשפה העברית אין הפרדה מושגית בין המיינד למוח ולכן יכולות מסוימות (בעיקר קוגניטיביות) מיוחסות למוח ונתפסות כיותר קשורות לגוף. בנוסף, כל הילדים במדגם הגיעו מרקע דתי, בו ישנו דגש ועיסוק רב בשאלת הגוף והנפש ותמיכה בעמדה הדואליסטית. במחקרי המשך ראוי לדגום גם אוכלוסיות אחרות ולהשוות ביניהן.

 

ביבליוגרפיה:

  • Chatterjee, A. (2004). Cosmetic neurology The controversy over enhancing movement, mentation, and mood. Neurology, 63(6), 968-974.

 

  • Broughton, J. (1978). Development of concepts of self, mind, reality, and knowledge. New Directions for Child and Adolescent Development, 1978(1), 75-100.

  •  

 

Please reload

Recent Posts
Please reload

  • Twitter Classic
  • c-facebook
  • c-flickr