האתיקה של הידע

מאת אלון גולדשטיין ועידו ריבלין

סקירה כללית של שדה הסוגיות הנוירואתיות מעלה תמונה על פיה פרקטיקות נוירולוגיות רבות עלולות להוביל לפגיעה בזכויות יסוד של החברה הליברלית; כך לדוגמה, שיפור מוחי (Neuro-enhancement) עשוי להוביל לפגיעה בזכות לשוויון וקריאת מחשבות עלולה לפגוע בזכות לפרטיות. תפקידה של הנוירואתיקה הינו לבחון את הבעיות האתיות הכרוכות בשימוש בפרקטיקה נוירולוגית מסויימת אל מול היתרונות שהיא טומנת בחובה. על מנת להימנע מבעיות אלו ניתן להציע רגולציה הולמת אשר תאפשר להשתמש ביתרונות שבתחומי המחקר הנוירואתי תוך הימנעות מהסיכון שכרוך בהם, כאשר השיקולים האתיים אשר מנחים את המחוקק מתחלקים לשתיים: האם הפרקטיקה הנוירולוגית אתית כשלעצמה והאם השימוש בפרקטיקה זו עלול להוביל לסיטואציות שיפגעו בעקרונות אתיים שונים.[1]

לכאורה, נראה כי רגולציה הינה פתרון הולם אשר יפיק עבורנו את המירב מהמחקר הנוירולוגי; אולם, ברצוננו להציע כי קיים שיקול אתי נוסף אשר יש לכלול במערך השיקולים הנוירואתיים: הסיכון הכרוך בכך שהרגולציה עלולה שלא לעבוד.[2] כלומר, אם עד כה התעסקה הנוירואתיקה בהיבטים האתיים של הפרקטיקה הנוירולוגית, לדעתנו יש להרחיב את הדיון ולהתייחס אפריורית לסיכונים אפשריים הטמונים במחקרים נוירולוגיים תיאורטיים. במערכת שיקולים כזו, כאשר הסיכון הטמון בהשלכות הפוטנציאליות של המחקר התיאורטי רב על היתרון הגלום בהן, השיקולים הנוירואתיים יכריעו כי יש להימנע מכיווני מחקר מסויימים ובכך למעשה כי יש למנוע ידע כלשהו מהחברה האנושית. כהמחשה, ייתכן והסיכונים הגלומים בכישלון לאכוף שימוש בביקוע האטום למרות הרגולציה הקיימת הם כה רבים, עד שהיה ראוי שלא לפתח כלל ידע תיאורטי זה; באופן דומה, ייתכן כי תחומי מחקר נוירולוגיים שונים הינם בעלי פוטנציאל הרס כה אדיר עד שראוי שלא לפתח את האפשרות מחשש לשימוש שלילי בפיתוחים אלו.[3]

הרעיון על פיו יש להימנע ממחקר תיאורטי כלשהו אינו עולה בקנה אחד עם האמונה הליברלית בחופש האקדמי, קרי, האמונה כי אקדמאים הינם האוטוריטה הבלעדית בהחלטה מה צריך ומה לא צריך לחקור.[4] על פי עקרון החופש האקדמי למחקר התיאורטי המדעי חסינות בפני שיקולים פוליטיים ואתיים, חסינות הנובעת מסיבות רבות מכדי שנוכל לפרטן מעל דפים אלו.[5] להלן, ברצוננו לערער על חסינות זו שיש למחקר האקדמי ולהתייחס להיבטים האתיים של האפשרות למנוע ידע תיאורטי; לשם כך, נתבקש לשאלה האם ידע הינו צורך אנושי בסיסי כמו גם לשאלה האם שדה המחקר הנוירולוגי הינו ייחודי בהקשר זה.

התייחסות מפורשת ביותר לידע כצורך בסיסי של בני האדם ניתן למצוא בשורה הראשונה של המטאפיזיקה אלפא לאריסטו, שם הוא קובע כי "כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת"; אריסטו מעגן קביעה זו בתצפיות אמפיריות, המצביעות על כך שבני אדם סקרנים וכל הזמן רוצים לראות עוד ועוד ממה שיש סביבם.[6] טיעון זה מאוד אינטואיטיבי, שכן ניתן לחשוב על הסקרנות הרבה שמגלים תינוקות וילדים ועל הצורך שיש לנו בידע על העולם על מנת לשרוד. גרסה מודרנית יותר של התייחסות לידע כרכיב אנושי בסיסי ניתן למצוא בהגדרת הנאורות אצל קאנט על פיה השימוש ברציונליות האישית ללא הדרכת הזולת מסמל את המעבר מילדות לבגרות; זאת כיוון שהשימוש בתבונה הופך את האדם לחופשי ומפותח יותר.[7] כמובן שבמקרה זה אריסטו וקאנט משמשים כשתי דוגמאות מייצגות למגוון הוגים אשר מתייחסים לידע ולהשגתו כרכיב בסיסי, טבעי וחיוני להיותנו בני אדם.

אולם, ההוגים אותם הצגנו התייחסו לידע תיאורטי טהור ולא לידע שיש לו השלכות מעשיות בעוד למחקרים הנוירולוגיים אליהם אנו מתייחסים ישנם תוצרים פרקטיים. כך לדוגמה, באתיקה הניקומאכית, מתאר אריסטו את פעילות רכישת הידע (העיון) באופן הבא: "...וכן נראה שרק פעילות זו חביבה היא בשל עצמה. ששום דבר לא יוצא ממנה מלבד העיון הזה עצמו, ואילו מהפעולות המעשיות מפיקים אנחנו תוצאות, גדולות או קטנות, מלבד המעשה עצמו".[8] אם כן, ניתן לראות כי על אף שאריסטו ראה בידע צורך בסיסי, הוא סבור כי הידע אינו כרוך בפרקטיקה; יתרה מזאת, הוא מהווה את הפעולה היחידה שהאדם עושה למען עצמה ולא למען מטרה כלשהי אחרת. בנקל ניתן לראות כי תפיסה זו שונה מהאופן בו אנו מתייחסים לידע בימינו כשמיש, בין אם מתוך תפיסתנו את המוח האנושי כמכונה שתפקידה לייצר ניבויים מוצלחים לאור ידע מן העבר ובין אם מתוך כך שהמדע המודרני מבקש תמיד אחר ההיבטים הפרקטיים של כל הישג תיאורטי חדש.[9] ייתכן והבחנה זו מעלה כי אל לנו לייחס את התפיסות הקלאסיות ביחס לידע כצורך אנושי בסיסי לידע הפרקטי בפוטנציה אליו אנו מתייחסים, ומתוך כך כי התייחסויות אלו רלוונטיות לדיון באופן עקיף בלבד.[10] אם כן, על אף שעל גבי דפים אלו לא ניתן להגיע למסקנה קונקלוסיבית בעניין ההבדלה בין ידע תיאורטי טהור לידע תיאורטי בעל השלכות מעשיות, הרי שניתן לקבוע כי מדובר בדיון חדש אשר חורג מההתייחסויות הקלאסיות למעמדו של הידע.

שאלה נוספת שיש לשאול בעקבות זו הראשונה הינה האם מחקר המוח מספק ידע בעל מעמד מיוחד משום שמדובר בתחום מחקר יוצא דופן; אנו מעוניינים להציע אפשרות זו כיוון שהיכולת לחדור אל נבכי אישיותו של האדם או להשפיע על מי שהוא ועל יכולותיו כוללת סכנות הייחודיות לתחום מחקר זה. כך, בניגוד למקרה פיתוח האטום אשר מהווה סכנה לכלל האנושות באופן חיצוני לאדם הפרטי, פיתוחים נוירולוגיים עשויים להשפיע על מי שאנחנו, על האופן בו אנו מקבלים החלטות ועל האופן בו אנו חושבים על מוסר. כלומר, ייחודם של פיתוחים נוירולוגיים מסויימים הינו שהם רפלקסיביים, כך שההחלטות שנקבל לגבי המשך פיתוחם עשויות להשפיע על האופן בו אנו מקבלים החלטות. שוב, לא ניתן יהיה לקבוע כאן האם מדעי המוח מהווים תחום ידע ייחודי ביחס לשאלה זו, אך חשוב להתייחס לנושא זה בגשתנו לסוגיות נוירואתיות שונות.

לסיכום, במאמר זה הצענו כי יש להרחיב את העיסוק הנוירואתי אל מעבר לרגולציה של הפרקטיקה הנוירולוגית, כך שבנסיבות שונות עליו להתייחס גם לאפשרות של מניעת ידע תיאורטי. מתוך כך, הראינו כי ההתייחסות לשאלת מעמדו של הידע בכלל, ומעמדו של הידע הנוירולוגי בפרט, הינה הכרחית וקודמת לעיסוק האתי בכל תחום פיתוח נוירולוגי שהוא. על המחזיקים בעמדה אתית תוצאתנית להתייחס לשאלה על מנת לדעת איזה משקל לייחס לשיקול מניעת הידע בתוך תחשיב ההנאות; על המחזיקים בעמדה אתית דאונטולוגית להתייחס לשאלה כיוון שבמידה ומניעת ידע מסוג כלשהו או מניעת ידע בכלל אינה מוסרית, הרי שביכולתם לתת פתרונות רגולטוריים בלבד לבעיות אתיות העולות מכיווני מחקר שונים. על שדה המחקר הנוירואתי לענות על שאלות אלו טרם גישתו לבעיות האתיות הפרטיקולריות העולות בפנינו עם אופק האפשרויות שחקר המוח טומן בחובו.

[1] D. Magnus, “Cloning and the regulative dilemma” in The cloning sourcebook, Ed. A. J. Klotzko, Oxford university press, 2001, pp. 237-244

[2] שאלת האופן בו יש להתייחס להנאות עתידיות הינה סוגייה סבוכה בתיאוריה התוצאתנית; שהרי לעתים נצפה לתוצאות מסויימות אשר במידה ולא יתממשו היה נכון מוסרית לנהוג אחרת. באותו אופן, קשה להכריע האם רגולציה מסויימת תעבוד או לא תעבוד, אך הפתרון הרווח הינו לפעול על פי תוחלת, קרי, על פי האפקט המצופה ההגיוני ביותר של הפעולה.

[3] תחום נוסף אשר זכה לעיסוק אתי נרחב בשני העשורים האחרונים הינו מחקר השיבוט הגנטי. סקירה ספרותית נרחבת של התחום מעלה כי השאלות האתיות העולות ממנו נוגעות לאיסורים פרקטיים בלבד אך לא לאיסורים על המחקר התיאורטי.

[4] M. Warnock, “The regulation of technology” in The cloning sourcebook, Ed. A. J. Klotzko, Oxford university press, 2001, p. 236. ראוי לציין שוורנוק אכן מתייחסת לשאלה שאנו מעלים אך פוסלת אותה על הסף בשם החופש האקדמי.

[5] C.O. Tollefsen, Biomedical research and beyond: Expanding the ethics of inquiry, Routledge press, New York, 2008, PP. 3-5

[6] אריסטו, המטאפיזיקה, ספר ראשון, פרק א', תרגום: ח. י. רות, מאגנס, תשכ"ד (מהדורה שלישית), עמ' 3

[7] עמנואל קאנט, מהי נאורות?: כתבים פוליטיים, תרגום: יפתח הלרמן-כרמל, רסלינג, 2009, עמ' 8

[8] אריסטו, אתיקה, מהדורת ניקומאכוס, ספר עשירי, פרק ז', תרגום: יוסף ג. ליבס, שוקן, תשל"ג, עמ' 252

[9] באופן רווח, ההתייחסות האקספליציטית למדע כתחום פרקטי החלה רק עם שוך קרבות מלחמת העולם השנייה. ראייה לדבר הינה שרק בתקופה זו החלו מחקרים מדעיים מסיביים במימון ממשלתי.

[10] חשוב לציין כי איננו טוענים כי אריסטו היה מבצע את ההבחנה בין ידע תיאורטי ופרקטי בימינו, כי אם רק שלאור דברים אלו לא ניתן לייחס את תפיסת הידע שלו למדע היישומי בן-זמננו