האהבה כואבת

מאת עדי טלמור ולי-היא סבאג

"Love is a fire that burns, but is never seen; a wound that hurts, but is never perceived…" (Luís de Camões)

יכולתה של האהבה להפגיש בין בני זוג ולשמור אותם ביחד שיחקה תפקיד חשוב בהישרדותו של המין האנושי ועל כן המערכות העומדות בבסיסה התפתחו והשתמרו לאורך האבולוציה. אהבה, אם כן, נתפסת אצל רובנו כרגש חיובי ורצוי, אך האם ייתכנו לה צדדים חיוביים ורצויים פחות?

לצורך הדיון ננקוט בהגדרה הפסיכו-ביולוגית, מבוססת המחקר, לאהבה לפיה האהבה היא תופעה מורכבת שבבסיסה עומדות שלוש מערכות (Fisher, 1998; Fisher, Aron, Mashek, Li & Brown, 2002). הראשונה היא מערכת ה"תשוקה" (Lust) אשר עומדת בבסיס היצר המיני ויכולה להיות מופנית כלפי מושאים שונים במקביל. ההורמונים הפעילים במערכת זו הינם הורמוני המין אסטרוגן וטסטוסטרון הן אצל גברים והן אצל נשים. השנייה היא מערכת ה"משיכה" (Attraction) המערבת תחושות של קשב ממוקד, מחשבות אובססיביות סביב מושא המשיכה ותחושה של התרגשות, תחושות האופייניות למצב של התאהבות בשלביה הראשונים. מערכת זו מופעלת כלפי מושא יחיד בזמן נתון והנוירוטרנסמיטורים העומדים בבסיסה הם דופאמין, סרוטונין ואדרנלין. המערכת השלישית היא מערכת ה"התקשרות" (Attachment) המייחדת מערכות יחסים יציבות ומעוררת תחושות של הדדיות, שיתוף, בטחון וקרבה. בבסיסה עומדים הנוירופפטידים אוקסיטוצין ווזופרסין.

"האהבה כואבת", כפי שנכתב בשירו של Luís de Camões, וברור לכל כי לצד חשיבותה בחיינו והתחושה החמימה שהיא ממלאת אותנו לרוב, היא מביאה עמה לעיתים גם תחושות נעימות פחות, שהן חלק בלתי נפרד גם במערכות היחסים האוהבות ביותר. אך האם ישנם מקרים בהם עולה העלות על התועלת? האם יתכנו מקרים בהם האהבה פוגעת בחייו של אדם עד כדי כך שיש לנסות ולמנוע אותה? ניתן לחשוב על מספר מקרים כאלה – חלקם תופעות פסיכולוגיות מוכרות כגון פדופיליה, מצב בו אדם בוגר חש משיכה מינית לילדים, ארוטומניה, מצב בו אדם משוכנע כי הוא נאהב מאוד על ידי אדם אחר על אף שהמצב איננו כך, סינדרום שטוקהולם בו אדם שנחטף מפתח רגשות אהבה כלפי חוטפו; וחלקן תופעות שאינן מוגדרות כאבנורמליות מבחינה פסיכולוגית אך יכולות להשפיע קשות על חייו של אדם כגון ניאוף, גילוי עריות או הישארות בקשר מתעלל.

כיוון שהמערכות העומדות בבסיס תחושת האהבה הינן ביולוגיות עולה השאלה האם ניתן להשפיע עליהן באופן מלאכותי? כבר בעת העתיקה נעשה שימוש באמצעים שונים על מנת לשלוט או להשפיע על רגש האהבה – הקזת דם, התעמלות גופנית או דיאטות מסוגים שונים, וגם בימינו כבר ידוע על אמצעים שונים אשר יכולים להשפיע על אספקטים מסוימים שלה. לדוגמה, בכתבה שפורסמה בעיתון הארץ (http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1680685) נכתב כי ישנם מקרים בהם ניתנים לבחורי ישיבות סמים נוגדי דיכאון על מנת לשלוט בדחפים המיניים שלהם. דוגמה נוספת היא מתן naltrexone, המיועד במקור לטיפול בהתמכרות לאופיאטים, כטיפול למכורי מין.

עם התקדמות הטכנולוגיה והידע בנושא, עולה הסברה כי בעתיד יתאפשר פיתוח של טיפול או השפעה על המערכות השונות העומדות בבסיס תחושת האהבה. למשל הפחתת חשק מיני ותשוקה יכולה להיעשות על ידי התערבות ברמות הטסטוסטרון, הפחתת המשיכה וההתאהבות הראשונית, שנמצאה במחקרים תיאורטיים כקשורה ל-OCD, באמצעות תרופות אגוניסטיות לסרוטונין (דוגמת SRRI) והתערבות במערכת ההתקשרות על ידי בידוד של גנים המקודדים לרצפטורים של וזופרסין או אוקסיטוצין שנמצאו כמשפיעים על נטייה למונוגמיה או פוליגמיה (Earp, Wudarczyk, Sandberg & Savulescu, 2013).

היכולת המדוברת להשפיע על רגש כגון אהבה מעלה שאלות אתיות רבות. ראשית, אם נבחן את המקרים הפתולוגים שצוינו לעיל עולה שאלת אחריות המטופל על חייו ושלמות הסובבים אותו. למי הזכות לקבוע איזה אדם זקוק לטיפול באחת המערכות המעורבות באהבה? האם יש צורך בהסכמה של המטופל או שישנם מקרים בהם ניתן לכפות על אדם את הטיפול ללא הסכמתו? מקרי הקיצון הם המקרים הפשוטים יותר לקביעה בנושא זה, שכן בהם קל יותר להחליט כי דיכוי או שינוי של אחת ממערכות האהבה השונות, עשוי לתרום ל"חולה" האהבה או למושאי האהבה שלו: במקרה של פדופיליה השתקת היצר המיני עשויה לחסוך מאות מקרים של פגיעה מינית בילדים קטנים ותמימים וכן למנוע מהפדופיל את העונש החמור והקושי החברתי אשר מתלווה לאנשים שמוגדרים כפדופילים בהמשך חייהם; באופן דומה, בארוטומניה תחושת האהבה שמציפה את האדם היא אשליה ותו לא ולכן נראה ברור שעדיף לאפשר לאדם זה אהבה אמיתית שלא מבוססת על פנטזיות לא מציאותיות. הסוגיה האתית של הסכמת המטופל עולה בעיקר במקרים אמביוולנטיים בהם לא ברור האם האדם הפוגע או הנפגע מסוגל להחליט בכוחות עצמו על הטיפול, מה שמצריך התערבות חיצונית, בדומה ל"אשפוז כפוי". דוגמה מתאימה היא קורבן התעללות לגבר מכה (או להפך). הרבה מקרים שמגיעים לרשויות הרווחה בשלב די מתקדם של ההתעללות, מוצאים שהנשים לא הצליחו להשתחרר מהקשר ההרסני. פעמים רבות מתארות הנשים את הגבר כמי שמכה אותן עד מוות אבל ברגע שהן מאיימות לעזוב הוא הופך לרומנטי שבגברים, מה שמונע מהן לעזוב, למרות שהן יודעות שהקשר לא בריא להן. לא פעם מתריסים בני המשפחה של אותן נשים על כך שהם מעוניינים בהפסקת הקשר של האישה עם הגבר המכה, וייתכן שהם עשויים היו להסכים עם טיפול תרופתי כפוי. מנגד, יש שעשויים לטעון שדעתה של האישה צלולה וכי היא בוחרת במודע להישאר בקשר ולכן אין לאיש את הזכות להתערב בחייה האישיים.

סוגיה אתית נוספת היא שאלת האחריות וההתמודדות האישית של המטופל, הנתמכת במגוון של שיטות טיפול פסיכולוגיות שונות, אשר לפיה שימוש בתרופה או שינוי ביולוגי, עשויים אומנם להוות פתרון מידי טוב לבעיה, אך יש בו מעין התחמקות. בדומה לחולה בדלקת גרון שלוקח אקמול להקלת הכאבים והורדת החום ללא טיפול אנטיביוטי בדלקת עצמה, כך גם שימוש בתרופת "דיכוי אהבה" מטפלת בסימפטומים ולא יורדת לשורש הבעיה. אם אנו מאפשרים לאדם לפטור את עצמו מבעיות קשות בחיים על ידי שימוש במעט מולקולות וקשרים כימיים שונים, הרי שאין הבדל בינו לבין רובוט, שכשהוא נשׁחק פשוט משמנים אותו. לדעתנו הייחוד של האדם מעל ליצורים מכניים ורובוטיים הוא דווקא היכולות הרגשיות המפותחות שלו המתבטאות בין היתר בהתמודדות עם מצבים רגשיים קשים. בנוסף, כפי שטוענות תיאוריות פסיכולוגיות מסוימות, טיפול בסימפטומים עשוי להוביל להופעתם בשנית עם הפסקת הטיפול התרופתי, בעוד שטיפול בבעיה עצמה, יעיל יותר בכך שהוא מסייע לאדם להתמודד עם בעיותיו ומונע מהן לחזור גם בהמשך. אם נחזור לדוגמת אשת המתעלל, אז הרי שתרופה בהחלט תסייע לה להשתחרר מהקשר האלים בו היא נמצאת עכשיו, אבל זה מייתר את הצורך של האישה להתמודד בעצמה, מבחינה נפשית, עם הבעיה, וסביר להניח שהיא עשויה למצוא את עצמה בקשר מתעלל נוסף בעתיד.

סוגיות מוסריות נוספות נוגעות לתופעות הלוואי השונות שיוצרות ההתערבויות הכימיות במערכות האהבה השונות. פגיעות אלו עשויות להיות זמניות (כמו הפחתת החשק המיני על ידי כדורים) או קבועות (כמו סירוס כימי לפדופילים או שינוי גנים של פוליגמיה ומונוגמיה) ולכן חשיבות רבה נוגעת לסוגיה זו. כאמור גם כאן פגיעות קבועות הן המקרים שבהן קל יותר להבין מדוע הסוגיה עולה שכן מדובר בהפחתה קונסיסטנטית של אחת ממערכות האהבה ללא יכולת שחזור (לפחות עד כמה שידוע כיום). לעומת זאת, הפגיעות הזמניות הן אלו שיותר מורכבות לבחינה. כדי להמחיש את הבעייתיות ניקח את הדוגמה של פדופיל. במידה ונחליט "לדכא" את מערכת החשק המיני שלו, כדי שלא יפגע בילדים, אנו בעצם עשויים לדכא את כל החשק המיני כלפי כל מושאי האהבה שלו בכלל, למשל, בת הזוג שלו. האם נכון מבחינה "אתית" שאדם הפוגע באחרים יפגע גם הוא מבחינות אחרות? האם ייתכן שבמעשה זה אנו יוצרים שרשרת התרחשויות אחרות בחייו של הפדופיל שאינן קשורות כבר למעשי הזימה שלו? למשל, ייתכן שהחשק המיני המופחת יוביל לכך שבת זוגו תעזוב אותו והוא, משברון ליבו ישלח יד בנפשו? ובכלל האם אנחנו כבני אדם, ולא כאלים או ישויות על טבעיות, בעלי זכות לבצע פעולה זו? במקרה הזה ברור שהשאלה כאן קשה להכרעה, אבל ייתכן שאם נמצא את האפשרות להתערב במידה מתונה, סביר להניח כי סוגיה מעין זו לא תעמוד על הפרק.

סוגיה אחרונה שחשבנו לציין היא השאלה של טיפול "מגביר אהבה". בדומה לסוגיות אתיות שמועלות בנושאים אתיים אחרים כמו ב-Cognitive enhancement על כך שרפואה "מטפלת" הופכת לרפואה "משפרת", גם כאן צצה השאלה האם הטיפול עשוי להינתן בצורה ההפוכה למה שמוצג כיום. האם נוכל להגביר את פעילות מערכות האהבה השונות? האם גבר יעניק לאשתו המדוכאת מתנה "כדור מעורר תשוקה" ויהפוך את חיי נישואיהם לסוערים יותר מבעבר? האם צעירה תוכל לפתות בחור צעיר המאוהב בבחורה אחרת על ידי השקייתו בתרופה מעוררת התאהבות כלפיה? או האם גבר בוגדני ישנה את אשתו לפוליגמית כדי שזו לא תעזבנו? לא ניתן להתחמק מבעית הרפואה ה"משפרת" וייתכן שבגללה עד היום שלל הממצאים העיקריים בתחום "דיכוי האהבה" לא נפרסו לשוק הרחב. במצב בו תרופות שונות להגברה או שינוי היצר המיני קיימות עשויות להיווצר אליטות עשירות שנהנות רק הן מהמצב החדש, או לחילופין ליצור מצב לחץ בו כל שאר האנשים משתמשים בתרופה ולכן גם הפרט הבודד יהיה חייב להשתמש בה. בנוסף, עולה כאן סוגיית חופש הבחירה והפעולה של בני אדם בתחום האישי-רגשי. כפי שסוגיה זו בעייתית בשאר התחומים האחרים, נראה שגם במקרה הזה, במידה וכקהילה מדעית, תרבות או אינדיבידואלים נחליט לשחרר תרופות לדיכוי או הגברת אספקטים שונים של אהבה לשימוש רפואי, אין מנוס מכך שביום מן הימים גם אנחנו עשויים להשתמש בהן כחלק בלתי נפרד מחיינו, גם אם אין לנו בהכרח צורך או רצון בהן. לראייה, גם מכשיר סלולרי נתפס בעבר כמכשיר מותרות, וכיום כמעט כל אדם בחברה המודרנית המערבית מחזיק בו.

לסיכום, ניכר כי תחום השליטה המלאכותית באספקטים שונים של אהבה הוא בעל פוטנציאל התפתחות אדיר כבר בשנים הקרובות, אך הוא מעלה סוגיות אתיות משמעותיות שיש לדון בהן כבר היום. אנו כאנושות מסוגלים לפיתוחים טכנולוגיים משמעותיים אך לא ניתן להתעלם מהקשיים והבעייתיות הטמונים בהם. ברור כי לא נוכל לעצור את הקדמה, אבל נוכל להיערך לתרחישים שיבואו בעקבותיה, ולכן לצד ההתקדמות בציר המדעי והטכנולוגי עלינו לפתח גם תחושת אחריות (בסוגיות כבדות המשקל שהוצגו לעיל) בציר המוסרי.

בביליוגרפיה:

Earp, B. D., Wudarczyk, O. A., Sandberg, A., & Savulescu, J. (2013). If I could just stop loving

you: Anti-love biotechnology and the ethics of a chemical breakup. The American

Journal of Bioethics, 13(11), 3-17.‏

Fisher, H. E. (1998). Lust, attraction, and attachment in mammalian reproduction. Human

Nature, 9(1), 23-52.

‏

Fisher, H. E., Aron, A., Mashek, D., Li, H., & Brown, L. L. (2002). Defining the brain systems

of lust, romantic attraction, and attachment. Archives of sexual behavior, 31(5), 413

419